על כוס בירה: הדייט שלי עם המקסיקנית

פעם אחת לפני שנים רבות הייתי ברמן, אבל לא סתם ברמן כמו כל הברמנים אלא ברמן מיוחד- ברמן שלא אוהב לשתות. העבודה מאחורי הבאר הייתה העבודה האהובה עליי ביותר והרווחית ביותר ואילולא הייתי איש משפחה היום שחייב להחזיק day job הייתי חוזר מבלי לחשוב פעמיים לעבודה בבאר. אבל מה זה ברמן שלא אוהב לשתות? טוב, זה לא מדויק, אני מאוד אוהב לשתות אבל דברים מאוד מסוימים: סינגל מאלטים עם עדיפות ברורה למעושנים ובירות, עם עדיפות ברורה ל- Guinness. היום גם את זה אני בקושי שותה, כי כאיש משפחה, ההזדמנויות לצאת לשתות עם חברים, אנשי משפחה כמוני הולכות ופוחתות.

צילום: עמרי אימבר חלפין

אז תגידו שעולמי צר, ואדם, וברמן בכלל צריך להכיר מגוון של משקאות, ואתם צודקים, העניין הוא שאני לא אוהב, פשוט לא. כשהייתי צעיר יותר, בקורס ברמנים אחרי הצבא הייתי שותה הכל, ה-כ-ל. כי כשהייתי צעיר, ואני מודה בזה, שתיתי כדי לשתות, יותר מאשר להינות מהטעם, אבל עם השנים הטעם שלי התעצב וכל הייגר, הוודקות, הליקרים, העראק והקמפרי פשוט ירדו מהתפריט ונשארתי אך ורק עם הדברים שאני אוהב.

אבל אחד הדברים שמעולם לא סבלתי זה טקילה

צילום: אנה קוולסקי

המפגש הראשון שלי עם טקילה היה בגיל ההתבגרות, יותר נכון, משקה בטעם טקילה שנקנה בכמה פרוטות בסופר המקומי לצד בקבוק ספרייט. ישבתי עם חבר, וכמו שני מפגרים הקפצנו 14 כוסות! מיותר לציין את ההרגשה המבחילה שהייתה לי, את הסבל. אחרי זה נשבעתי שאני לא נוגע יותר בטקילה.

המפגש השני שלי עם טקילה היה בדייט עם בחורה אשר שמה שמור במערכת "על כוס בירה". יצאנו לפאב והיא ביקשה מהברמן קוורבו גולד נקיה בכוס שוט. הברמן, שהוא במקרה גם חברי הטוב ביותר הגיש לה את הכוס עם הטקילה הנקייה (בלי ספרייט, כן?) והיא לקחת את הכוס, הניחה עליה את ידה והקפיצה אותה 3 פעמים רועשות על הבאר ושתתה בלגימה אחת. הברמן הסתכל עליה, הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו ושנינו הסתכלנו עליה והיא? היא הייתה מבסוטה מעצמה, היא הקפיצה הרגע טקילה. מיותר לציין שדייט שני לא היה, אחרי הכל, אני בחור עם סטנדרטים.

הבל הפה ושקר אמורפי

צילום: אנה קוולסקי

המפגש השלישי שלי עם טקילה היה אתמול (14/07/2015) , בסדנת טקילה בבנא משקאות בפתח תקווה, שם נולדתי גם גדלתי, ובה חוויתי מסע בזמן, חזרה לגיל ההתבגרות. אבל ממש כמו מרטי מקפליי, חזרתי לחוויה מתקנת מפני שממש נהניתי; קודם כל יצאתי לשתות, והיום הרי אני חי בין חתונה לחתונה, ודבר שני, להפתעתי היה לי ממש טוב לשתות טקילה, היא החליקה לי בגרון והיום כשהטעם שלי באלכוהול מעוצב ומגובש, הצלחתי גם להעריך את טעמיה. היו שם גם קוקטיילים ממש טובים אבל עמכם הסליחה, שתיתי כל כך הרבה שאני לא זוכר יותר מדי. אני כן זוכר שאשתי סיסמה לי: "תמצא לך מקום לינה הלילה כשתחזור עם הבל פה של בן 17".
אני אוהב את אשתי, בדייט הראשון שלנו היא שתתה יין כמו שצריך ולי יש טעם טוב.

איך להיפטר מכרס בירה?

נתחיל בציטוט מפי אחד מחברי הטובים ביותר, הבחור שבגללו יש לי בלוג, עומר גנור:

"כרס בירה היא לא בגלל הבירה – היא בשביל הבירה"

מי שמכיר אותי (או קורא אותי) יודע שאני אוהב פיצה, מאוד אוהב פיצה. אני יכול להעביר שיעורים ב- איך להזמין פיצה. כשאני מזמין פיצה אני מחסל לפחות חצי מגש בעצמי, ואז את השאריות של הילדים, זה יוצא יותר מחצי מגש. אני תמיד אומר שאני כמו צב נינג'ה: אני חיי בביוב (חולון) ואוכל פיצה. פיצה גם הולכת מצוין עם אחד התחביבים הכי אהובים עלי, שמאז שאני אבא הולך ונעלם – רביצה על הספה מול הטלוויזיה. אני יודע, יום אחד אני אשלם על כך ביוקר.

אני פה בגלל אשתי
אני אוטוטו בן 33, לג בעומר. זה בדיוק הזמן לקחת את עצמי בידיים ולעשות את השינוי לפני שיהיה מאוחר מדי. על איזה שינוי אני מדבר? כושר והרגלי אכילה. שתי הרפורמות האלו היו אמורות לכאורה להיות מאוד קשות עבורי, איך אני, שזמני הפנוי רק הולך ומתמעט אעביר את מעט השעות שיש לי בספורט? איך אוותר על המאכלים שאני כל כך אוהב, ואתגבר על המוקש הגדול שלי – גודל המנות המופרזות?

אשתי התחילה לפני שנה בערך להתאמן בקרוספיט, מי שלא יודע מה זה קרוספיט – קרוספיט זו פעילות גופנית בעצימות גבוהה, ומי שלא הבין את ההסבר הזה אז הנה הסבר פשוט יותר: פותחים לכם ת'תחת. כן, מדובר בדחיסת שעתיים בחדר כושר ל- 10 דקות אימון, וזה מרגיש כמו שזה נשמע. אשתי הביאה אותי לאימון ניסיון, ולאחר מכן עוד אחד, ועוד אחד, ואני? אני רק רציתי את הכורסא, אבל הבטחתי לה (וגם לי) שאתמיד ואתן לזה צ'אנס ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת – התמכרתי. כן, אני לא מסוגל לדמיין שבוע בלי 3 אימונים לפחות ומוצא את עצמי מרים משקלים שלא דמיינתי שארים. והתגמול? ובכן, זה מאוד מתגמל, קודם כל הרגשת הסיפוק המיידית שבשיפור הכושר וגם המראה החזותי, לא עובר יום מבלי שמישהו שלא יודע שאני מתאמן שואל אותי "אתה מתאמן?" או "איך רזית!"

ברי צקלה
אבל לא רק קרוספיט התחלתי לעשות. בצעירותי, כנער בתיכון הייתי מתחמק משיעורי ספורט, ריצת 2000 (2 ק"מ) הייתה עבורי טאבו ולא היה שום הון בעולם שאני ארוץ בגללו, כך היה גם בצבא. אז לאחרונה יצאתי לרוץ את אותה ריצת 2000 שמעולם לא עשיתי, וחזרתי ממנה גמור, סחוט, סמרטוט. את הריצה הבאה רצתי עם חבר, 2.6 ק"מ. בדרך חזרה הוא אמר לי שאני מסוגל לרוץ הרבה יותר, אפילו כפול ושזה הכל פסיכולוגי, הכל בראש. יומיים לאחר מכן כבר רצתי 5 ק"מ, 7.5 ק"מ, 8.5 ק"מ ו- 10.5 ק"מ ואפילו 13 ק"מ!

זה הכל בראש

צילום: אליסף יעקב

למרות השיפור בכושר וגם בחיטוב הגוף, יש לי עדיין מאיפה להוריד, את הדיאטה או את התזונה הנכונה עדיין לא התחלתי. אני עדיין אוכל מה שאני רוצה בכמויות שאני רוצה, זה עדיין קשה לי – לוותר על דברים שאני אוהב, על הכמויות, על המתוק. יצא לי להיות מוזמן לאירוע לבלוגרים של תנובה בו קיבלנו הרצאות על תזונה לכבוד ההשקה של משקה דיאט יופלה. יצא לי לקחת כמה שלוקים מדיאט יופלה. משקה קטן וצנוע שנותן את הטעם המתוק מבלי להתפרע בקלוריות, דבר שיכול להתאים אחרי אימון או ריצה. המתוק הזה, שוב, זה רק בראש. הייתה שם הרצאה מפי דיאטנית הוליסטית בשם טליה לביא שאמרה את המובן מאליו – הסיפוק למתוק נמצא בעיקר בראש. אולי כמו בחסמים הנפשיים שלי בתחילת הדרך שלי בפעילות הגופנית, כך תהליך הדיאטה, זה הכל בראש, מאבק בין המוח שאומר "לא!" לבין הקיבה שאומרת "כן!".

אז הדרך עוד ארוכה, ויותר מזה, אני מרגיש שעכשיו הגעתי לנקודה הקשה והקריטית ביותר, כי להרים משקולות או לרוץ למרחקים זה מסתבר הרבה יותר קל מלשלוט על שרירי הפה. אני נחוש בדעתי להחזיק את עצמי מלהיכנע לחשקים שלי, אני לא מחפש לעשות דיאטת דוקטורט, כלומר, דיאטה של ספירת קלוריות, או נקודות ולבזבז זמן על קריאת הערכים התזונתיים, אני רוצה משהו שאוכל לזרום איתו אבל להיות בשליטה, שהמח ישלוט על הרגש. אני אעדכן אתכם בהמשך. 80 קילו, נראה לאן נרד. כי בינתיים המקום היחיד שירדתי אליו אחרי האירוע של תנובה זה לפאב לשתות בירה ולאכול כנפיים ברוטב צ'ילי וברביקיו. כל הכבוד עומר!

מתכון לגפילטע פיש

השד העדתי עשה קאמבק לחיינו כחלק מהאפטר אפקטס של הבחירות ואשכנזים ומזרחים רבים ביניהם מי יותר טוב, וזה זמן מצוין לי כאשכנזי לצאת להגנתו של מאכל שממש כמו העיר פתח תקווה, זוכה לתדמית רעה על לא עוול בכפו, מאכל שגדלתי עליו ושאני מגדיר "מעדן" – הוא הגפילטע פיש.

מה לא אומרים על הגפילטע? שהוא כדור אפור – אז מה? גם קניידלעך וגונדי, והם לא מושמצים ככה; שהוא קציצה של דג – מה, לעדות המזרח אין קציצות דגים? מה, שניצל דג מעובד קפוא זה לא איכס? וטונה? שנראית כאילו לקחו את הקופסה כמו שהיא וכמו רינג אפיה, פשוט חתכו בדג המסכן. ובכלל, לא אומרים "איכס" על אוכל, אלא אם כמובן הוא עשוי מאיכס, כמו מרשמלו, שזה טמפון ממותק. אז יש לו קצת ג'לי מסביב, אז מה? אז זה קצת נראה כמו… נו, אתם יודעים, ביג דיל.

אני גדלתי על גפילטע פיש, בבתי מלון ישראליים תמיד מגישים קערה ענקית של גפילטע פיש, ולאורך כל הארוחה היא נשארת מלאה, פרט לכמה קציצות שאני לוקח לעצמי, ואגב, תמיד אשים חריימה באותה צלחת, כי גם חריימה אני אוהב. ממש קיבוץ גלויות בצלחת שלי, וכמובן, חזרת, המון חזרת.
אגב, חשבתם מה יקרה אם נערבב וואסבי, סחוג, טבסקו וחזרת? האיום האיראני לא נשמע מפחיד כל כך עכשיו, הא?

אני לא מסוגל לדמיין ארוחת חג בלי גפילטע פיש וכשאנחנו מתארחים אצל חמותי וחמי, שהם ממוצא פרס ויש להם אוכל שלא מין העולם הזה, חמותי או אפילו אשתי תמיד מכינות לי במיוחד גפילטע פיש. אז תכינו את הקרפיונים באמבטיה, כי הנה לכם ה-מתכון של האחת והיחידה, סבתא שלי שליט"א, שעושה את הגרסה ההונגרית הלא מתוקה (בניגוד לפולנית, שהיא מתוקה ויושבת לבד בחושך):

רכיבים:
700-800 קרפיון נקי (רצוי להשאיר את הראש)
2 בצלים
שום
גזר
ביצה
קמח מצה
מלח ופלפל

אופן ההכנה:
לוקחים 700-800 גר' קרפיון נקי, פרוס לחתיכות ומקפיאים עד שיתקשה.
לאחר מכן טוחנים את הדג עם בצל אחד מספר פעמים במטחנת בשר עם חורים קטנים.

מוסיפים לתערובת ביצה אחת, פלפל, מלח, 3 כפות קמח מצה.

בינתיים מרתיחים, משהו כמו שעה, סיר עם טבעות גזר, בצל, מלח, פלפל ושום.
מי שרוצה, יכול להכניס גם את ראש הדג.

מכינים את הקציצות, בערך בגודל של ביצה גדולה ומוסיפים לסיר, ומבשלים בערך כשעה בסיר מכוסה חלקית על אש קטנה.

לאחר מכן מסדרים את הקציצות בתבנית ויוצקים את מי הסיר המסוננים על הקציצות, מניחים טבעת גזר על כל קציצה להכניס למקרר למשך הלילה, זה יוצר את הג'לי המפורסם.

להגיש קר. אפשר להוסיף חזרת.

ספרו לי איך יצא.

חג שמח!

---

 הדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, בקרוב…

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

50 מיליון גוונים של אפור

השבוע התבקשנו בפרלמנט האבות לכתוב על הטרדות מיניות. ובכן, לדעתי מדובר באחד הנושאים היותר קשים לכתיבה בגלל שהוא אחד התחומים הכי לא "שחור/לבן" שקיימים והוא מכיל בתוכו 50 מיליון גוונים של אפור.

גברים לעיתים מרשים לעצמם קצת יותר מדי ופולשים למרחב הפרטי של הנשים וכופים את עצמם, גם אם לא כאונס, עליהן. ישנם גברים שמתייחסים בזלזול לנשים, למעמדן ולכבודן ועקב זאת מרשים לעצמם להטריד נשים. מנגד, לא כל הערה, מחמאה או חיבוק ידידותי הם הטרדה מינית. לעתים קיימת התחושה שיש נשים עם אצבע קלה מדי על ההדק שמסוגלות להרוס חיים של גברים נורמטיביים שלא ביקשו כל רע אך משום שהן יכולות, הן עושות כך.

הכיבוש משחית
אני לא הולך להיכנס לדיון פוליטי, ומה שאני הולך לכתוב עכשיו אין בו משום לשקף את דעתי הפוליטית.
בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, נכבשו שטחי יהודה ושומרון, עזה וסיני. מאז ועד היום (בערך, להוציא ההתנתקות מעזה) אנחנו מחזיקים בשטחים ובעצם שולטים על אוכלוסיה שהיא לא אנחנו.
שוב, לא נכנס לדיון האם זה צודק או האם עלינו לצאת מהשטחים, אבל דבר אחד ברור לי – שעצם ההחזקה בשטחים, היא תיבת פנדורה ומקור לכל רע: הוצאות אדירות של כספים, גינוי עולמי, מצב של סיר לחץ מדיני וחברתי ובעצם מציאות שלא מאפשרת לנו כעם להתבגר. כן, אנחנו עם נורא לא בוגר לדעתי, אנחנו לא נמצאים ברמת בגרות עממית של מדינות שעייפו ממלחמות והתפנו לרכז מאמציהן בניהול מדינה וחברה, לצערי אנחנו לא שם. חברה שחייה תחת לחץ ואיום תמידיים, בצל כוח גברא צבאי תהיה לדעתי חברה אלימה, חברה שמזלזלת בפרטיה, חברה שבה כבוד האדם הוא ערך נחות. ההנהגה לא שמה על אזרחיה, ואזרחיה לא שמים על אזרחיה. התקרית בטיסת ישראייר השבוע מדגימה היטב את המצב הזה של זלזול בכבוד האדם וזלזול באוכלוסיה שאנחנו שולטים בה.  במציאות פרוצה זו הטרדה מינית, זלזול בכבודה של האישה והעוז והחוצפה לכפות מיניות על אישה, לפלוש לתחומה הפרטי ולהשפיל אותה, היא עניין צפוי ופועל יוצא של הפקרות חברתית.
כדי לאזן את התמונה, וכדי שלא ישתמע ש- "הכיבוש משחית (גברים)" אציין שיש בקרבנו נשים בהמתיות וכוחניות לשלילה שעשויות לצעוק "הטרדה מינית!" נגד גבר תמיד שבסך הכל החמיא לאישה על המראה שלה, או ניסה, השם ישמור, להתחיל איתה בצורה מידתית, סבירה ותמימה על מנת להכירה.

בני, תן להן להתחיל איתך
אני מעולם לא התחלתי עם בחורות. למה? כי מעולם לא היה לי את הביטחון להתחיל עם בחורה. כל הקשרים שהיו לי התהוו איכשהו ואת אשתי הכרתי בבליינד דייט, איפה שהיכרות רומנטית היא אג'נדה.
לכן, הילדים שלי ככל הנראה לא ילמדו ממני איך להיות דון ז'ואן. מה הם כן ילמדו ממני, למעשה, הם כבר לומדים? לכבד את פרטיותו ואת כבודו של אדם, לא לפלוש למרחבו ללא הסכמתו ולא לפגוע בו. עם תשתית כזאת, כיבוד אישה יקרה מעצמו.
כשהבן שלי יבוא אלי לבקש ממני עצות איך לגשת אל בחורה, אגיד לו להיות קשוב לעצמו, שידע להבחין מתי הוא חברותי ומתי הוא חוצה את הגבול, במטרה שכמובן לא יחצה.
אני מגדל את ילדיי לאהבת הזולת ולכבוד לבני אדם. אני רוצה להאמין שעם השנים, כשהם יהיו בחורים צעירים החברה בישראל תהיה יותר בוגרת, ומקווה, למרות שאני סקפטי שכל הבלאגן שקורה עכשיו במשטרה יהיה אירוע מכונן שיתרום למיאוס וסלידה ביחס המזלזל כלפי פרטיותה של האישה וזכותה על גופה.

מה שהולך כמו הטרדה, ונשמע כמו הטרדה הוא…?
אז איך מפסיקים את תופעת ההטרדות המיניות? מחזירים שטחים ומחנכים את הילדים. טוב, לא התכוונתי לזה ברצינות, לעניין של החזרת השטחים. אבל כן הייתי רציני לגבי החינוך, וגם ענישה היא חינוך.
מי שהורשע בהטרדה מינית יש להענישו, ומי שהאשימה האשמות שקריות – יש להענישה. במקביל צריך להיכנס לפרופורציות: לא כל מחמאה או הערה היא הטרדה מינית. לפעמים, הזבוב הוא בסך הכל זבוב, לא צריך להפוך אותו לפיל, אבל אם הוא פיל, צריך לקשור לו את החדק.

---

הדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, בקרוב…

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

על כוס בירה: 14 תובנות על קרטונים, מובילים ומעברי דירה (פוסט אורחת)

---

"על כוס בירה" – מדור הפוסטים המצחיקים מבית הבלוג "על כוס קפה" שמח לארח את:

לירון בונאנו

קולגה, קוראת אדוקה ואישה מצחיקה בזכות עצמה שלא מזמן נטשה את העיר הגדולה תל אביב-יפו לטובת אזור השרון.
תוך כדי אריזה, סחיבה והעמסה, אלו התובנות שעלו לה:

---

מזל טוב! לא חשבתם שזה יקרה לכם שוב אבל הנה, התקופה הזאת חוזרת וקרטונים נראים בעתידכם, אז לא משנה אם אתם יוצאים מבית ההורים, עוברים לגור עם בן זוג, לבד או עם שותפים הנה כמה דברים שעוברים על כולנו, בזמן שאנחנו "עוברים".

1. ארגזי קרטון יהיו הדבר שהכי תרצו להשיג בעולם לפני המעבר (באותה נחישות בה חיפשתם בילדותכם קרשים למדורה) והכי תרצו להיפטר ממנו אחרי (חבל שאי אפשר במדורה)

2. פריצה לכספת בבנק היא משימה קלה יחסית לעומת הנסיון הנואש למצוא את הקצה של המסקינג טייפ, בכל פעם מחדש.

3. המובילים שלכם יהיו האנשים הכי לא חייכנים שתפגשו בחיים והם תמיד יסתכלו על הרהיטים שלכם בעין עקומה בזמן שאתם תמלמלו "כן זאת שידה מתפרקת אבל היא היתה של סבתא שלי ואני לא יכול לזרוק אותה".

4. בשניה שהמובילים יזיזו את הספה תמצאו את המכסה לשלט שחשבתם שאיבדתם לפני שנתיים.

5. השיטה הכי יעילה להעברת בגדים היא לשים את כולם על סדין גדול ולקשור בצרור, רק שאם מישהו בין הגילאים 30-40 ייראה אתכם סוחבים צרור ברחוב הוא עלול לחשוב בטעות שהתחפשתם למרקו.

6. במכונית קומפקטית קטנה אפשר להכניס חמישה ארגזים, 12 שקיות בגדים ומראה. אבל נראה אתכם מכניסים אליה כיסא גינה אחד לבן של כתר פלסטיק.

7. עטפתם את הכוסות השבירות בהמון עיתונים? יופי, הן שרדו את המעבר? מעולה. עכשיו בחייאת אל תתעצלו ושיטפו אותם היטב, אף אורח לא ישמח לגלות בכוס התה שלו את הציור השבועי לילד או את תשבץ תרתי משמע.

8. אתם יכולים לחיות עוד שנים בדירה החדשה עם ארגזים שלא פרקתם אבל אין מצב שתעבירו את הלילה הראשון מבלי שחיברו אתכם לאינטרנט או לטלויזיה.

9. החיים זה מה שקורה בזמן שאתם מחכים לטכנאי מהכבלים/טלפון/אינטרנט/מכונת כביסה וסביר להניח שהמשפט הראשון שהם יוציאו מפיהם יהיה "אי אפשר להתקין" 90% מהבעיות ייפתרו דרך אגב עד לסוף ההתקנה, אפשר גם להגיע ל-100% אם תכינו להם קפה טעים.

10. השכן החדש הראשון שתפגשו יהיה מנהל ועד הבית שיבוא לברך אתכם לרגל כניסתכם ועל הדרך לגבות את שלו, באופן אירוני הוא יהיה השכן שהכי פחות תרצו לפגוש בהמשך.

11. מזל טוב עברתם לבניין עם מעלית ואתם יכולים להעמיס עליה חופשי, אבל שימו לב אם באמצע הפריקה מגיע שליח פיצה/המבורגר/סופר, חובה עליכם לפנות לו את הדרך, יש אנשים רעבים בקומה למעלה.

12. את מונה החשמל שלכם תזכו לראות פעמיים, עם כניסתכם ועם יציאתכם מהדירה, בין שתי הפעמים האלה תנסו להיזכר מי מהמונים הוא שלכם, רמז…הוא מחובר בחוט של חשמל! לתיבת הנתיכים שלכם.

13. המקלחת הכי טובה של חייכם תהיה המקלחת של אחרי שגמרתם לסדר את הכל בבית החדש, חבל רק ששכחתם איפה ארזתם את המגבות.

14. בתמונה למטה – הדבר שהכי הייתם רוצים שיהיה לכם בזמן המעבר