על תבונה ורגישות ללקטוז

"אבא, אתה מכין לי שוקו בלי קומקום?" שאל בני, כמעט בן 5 והתפלא באיזו קלות אני שולף את הקרטון מהמקרר ומוזג לו את השוקו של הבוקר, "אבל שיהיה שוקו קר אבא" – "אל תדאג, רק שוקו קר". יש לו איזה קטע עם שוקו קר, חם לא בא בחשבון.

הצ'ייסר של הלחמניה
אני חייב להודות שילדיי גילו את השוקו רק לאחרונה, וכשאני אומר 'לאחרונה', אני מתכוון ממש לחודשים האחרונים. לעובדה הזאת מספר סיבות:
בתור ילד הייתי שותה שוקו רק בקייטנה בתור הצ'ייסר של הלחמניה, מנפח את השקית וקופץ עליה כדי להשמיע קול נפץ אדיר, ובבית הייתי שותה מים, או חלב ומגיל דיי צעיר הייתי שותה קפה. אני מניח שאם ההורים גדלו עם חסך בשוקו, אז זה עובר הלאה לילדים והנטייה להכניס מוצר ללא זיקה מיוחדת חלשה יותר.
אנחנו בכלל משתדלים להכניס הביתה כמה שפחות מוצרים ממותקים יתר על המידה, חטיפים, שוקולדים, ממתקים. הסיבות הן בריאותיות וכלכליות, בסופו של דבר מוצרים כאלו אינם נמנים בסל המזון הבסיסי ואי אפשר לנהל תזונה נכונה על פי הם. מדובר במוצרים שמכילים מלא שמן, מלח וסוכר ומעבר לטינופת שהם משאירים אחריהם (פודרה צהובה וסימני ידיים משומנות) הם גם משאירים חותמם על השיניים. ברור שמידי פעם, מה שנקרא "בשמחות" אפשר לפנק ולוותר, אבל אנחנו מעדיפים שהזמינות אליהם תהיה יחסית נמוכה כדי שלא יהיה פיתוי שאנחנו, או הילדים לא נוכל לעמוד בו.
מה גם, שבאמת מדובר במוצרים יקרים, שעושים את ההבדל בין עגלה של 200 ש"ח לעגלה של 400 ש"ח. אני רואה בתור בסופר אנשים עם עגלה גדושה בקרמבואים, מיצים, חטיפים, שוקולדים והחשבון מגרד את ה- 1,000 ש"ח ואילו אצלי, העגלה מלאת הירקות והמוצרים בסיסיים שלי שווה "רק" 200-300 ש"ח. צרכנות נבונה? לא יודע, אתם תחליטו. מה שבטוח זה שאני לא חוסך על הילדים שלי.

"כואבת לי הבטן"
אבל הסיבה העיקרית שעד היום לא היה לנו שוקו בבית היא העובדה שהילד הגדול שלי סבל עד לא מזמן מרגישות ללקטוז ממוצרים על טהרת החלב, ושוקו ביניהם. גילינו את זה דווקא בעקבות שתיית שוקו כשסבל מכאבי בטן ואירוע כזה גרר ימי מחלה ומעקב צמוד ומאז ועד לא מזמן נמנעו מלתת לו שוקו וחלב, למעט חלב דל לקטוז. דווקא מוצרים כמו קוטג' ויוגורט הוא הצליח לעכל, אולי משום שהם לא על טהרת החלב ומכילים עוד מרכיבים. מאחר ולא הייתה לנו שליטה על הרכב החלב שוקו בקרטון, נמנענו מלקנות והכנו לו שוקו מאבקה בתוספת חלב דל לקטוז.

אם כבר, אז כבר
נדמה שהיום הוא הצליח להתגבר על התופעה והוא פחות רגיש, אבל עדיין, אני לא מעוניין להעמיס עליו ולכן הזדמן לי, או יותר נכון, לו להתנסות בשוקו הדל לקטוז של תנובה ולשמחתי הוא צלח את הקרטון מבלי להראות סימנים אופייניים של רגישות ללקטוז.

"אבא, אפשר עוד?" הוא שאל אותי בכליון עיניים, ואני, שהאינסטינקט שלי הוא מיד לסרב ולהגיד לו: "מספיק, שתית אחד, מחר תקבל עוד", הגבתי הפעם אחרת: "בטוח מתוק, בוא תביא את הכוס, רק בלי לעשות עם הקש בועות הפעם."

פוסט זה פורסם בקטגוריה על כוס קפה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

מה אתם אומרים?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s