למחוק ולהריץ להתחלה

זה היה חופש הזוי: חצי ממנו נשרף על המלחמה (מבצע 'צוק איתן'), שנכון למועד כתיבת שורות אלו, טרם הסתיימה רשמית ואילו החצי השני, הרגוע יותר, נשרף כתוצאה ישירה מהחצי הראשון על שיקום הנפש, וכשאני מתכוון לשיקום הנפש אני מתכוון לשינה, המון שינה. להיות בלחץ ובדאגה אינסופית זה מעייף, מאד מעייף, ואלו הם לחץ דאגה כפול ארבע (שני ילדים, אחת אשתי ואחד אנוכי) אז זה מעייף כפול ארבע.

בתחילת המלחמה היינו ספונים בביתנו, דיי בגללי, עוד לא ידעתי איך "לאכול" את המצב הזה שבו רחובות עירי הן שטח אש מוכרז ולכן, החלטתי להטיל סגר על ביתי, אין יוצא, פרט לגן, עבודה ומקלט. בהתחלה הילדים התנהגו כרגיל, כמו ביום שרבי מאד, שיחקו בבית במשחקים ובצעצועים שלהם, קצת טלוויזיה, קצת יצירה, אוכל, מקלחות ולמיטה, אה, ובין לבין ביקור קצר במקלט והאזנה ערבה לקולות הנפץ של כיפת ברזל. בהמשך, דיי מהר יש לציין, הילדים התחילו להימאס אחד על השני ופשוט העסיקו את עצמם בהצקות הדדיות והפעמים היחידות שלקחו הפסקה מההצקות האלו היו כדי לאחד כוחות ולהציק להוריהם.

כעבור שבוע ימים ואבדן של 25% משערות ראשי, לאט לאט שחררתי, התחלתי להבין את הפרינציפ והסכמתי לצאת עם הילדים אך ורק לגינות שעשועים עם מקלט צמוד אך הדרך לשם והשהיה בכלל היו מאד מתישות מבחינה נפשית, כי אמנם שחררתי קצת מעוצר הבית אבל הלחץ לא פחת, להיפך, עכשיו אנחנו בשטח הפתוח, אנחנו מטרות ללא הגנה ולנהוג במכונית עם שני ילדים חגורים למושבי הבטיחות עם child lock בכל דלת ותפילה שחדר המדרגות האקראי יהיה פתוח.

רק לאחרונה, כאשר התרבו הפסקות האש והירי לגוש דן היה שולי נתתי לעצמי גם להשתחרר מהלחץ, להבין שאם תהיה אזעקה יש לי ככל הנראה את כל האפשרויות להגיב מהר ובצורה יעילה. אבל כמו שכתבתי, השחרור הזה, עם כל ההקלה שבו, מותיר אחריו עייפות נוראית, כאילו רצתי חודש ימים עם כאבי בטן.

חזל"ש
זה הזמן לחזור לשגרה ולפצות את הילדים על הזמן האבוד הזה, אנחנו משתדלים להוציא אותם כמה שיותר מהבית לגינות, לפעילויות, לים ולבריכה כי אוטוטו חוזרים למסגרות ושוב תתחיל הבנאליות היום-יומית להשתלט על חיינו, מזל שיש חגים בקרוב, בתקווה שעד אז יחזור השקט.

לא נותן עוד הרבה מהחופש וצריך לנצל את המרב לפני שהחופש ייגמר ושנת הלימודים תתחיל, או עד לטיל הבא, הראשון מבניהם.

ברמה האישית, ראיתי כל כך הרבה חדשות לאחרונה ובינתיים ה- yes max  שלי התמלא בתכניות שאין לי מושג מתי, אם בכלל אצפה בהן, וזה לא כל כך משתלב לי בשינה הכרונית שנכפתה עלי. הגיע הזמן להתחיל למחוק, אין ברירה.
אילו רק היה אפשר למחוק את החודש האחרון ולהריץ להתחלה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה על כוס קפה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על למחוק ולהריץ להתחלה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לגמרי…

    אהבתי

מה אתם אומרים?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s