לא כולם חייבים לעשות צבא

הסתכלו טוב טוב בשתי התמונות שלפניכם:

 

איזו מציאות אתם מאחלים לילדיכם בגיל 18: המציאות בתמונה הימנית, של חיפוש חלקי גופה בחולות או את המציאות שבתמונה השמאלית של מסיבות קולג', שתיה, ותואר אקדמי בגיל 21?
מה עדיף – שהילד שלכם ייכנס לכלא צבאי רק משום שחולצתו הלבנה בצבצה מתחת למדי החאקי (מבוסס על סיפור אמיתי) או שהבת שלכם תעמוד לדין משמעתי במכללה על הקמת רעש ברחבי הקמפוס?

אני מעדיף את המציאות שבתמונה השמאלית, ואני שם את זה כבר מהתחלה על השולחן: אני מעדיף שילדיי לא יתגייסו לצבא, אני חושב שמגיע לילדים שלי, ולילדים שלכם עתיד טוב והוגן יותר. למרבה הצער אני חושב שהם יתגייסו, אין לי כל עניין לקעקע על ילדיי אות קין של הכינוי הכה לא הוגן 'משתמטים'. כי כיום, כרטיס הכניסה שלך לחברה הישראלית הוא אותם שלוש שנים, וזה המצב. זו בדיוק הסיבה למה אני שירתתי את פרק הזמן הזה ועניין נמנה על כוחות המילואים, וצה"ל ואני ניפרד כשהוא יחליט, זה לא יבוא ממני.

אתם בטח מצקצקים ואומרים לעצמכם: "הנה עוד שמאלני שמאמין שלא צריך צבא", אתם לא צריכים להסתתר, אני למוד ניסיון ויודע שדעותיי הלא פופולריות לא בדיוק מתקבלות בהבנה בחברה הישראלית, לא משום שהן קיצוניות, הן ממש לא לטעמי, אלא בגלל שהן טאבו ישראלי אסלי שלוחץ לרוב האנשים על הטייס האוטומטי שמכוון לנתיב ההתנגדות ושלילת הרעיון. כן, בעבר הימרתי על הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ולא, אני לא יודע אם אעשה זאת שוב. אני לא קנאי לדעותיי והן משתנות בהתאם להתפתחויות בשטח.

אז אולי צדקתם ואני 'עוד שמאלני', אבל בדבר אחד אני מבטיח לכם שטעיתם – אני מאמין שצריך צבא. מישהו הבטיח לילדי חורף 73 יונה ועלה של זית וגם שלום בבית ואכזב אותם, ואני, יליד אביב 82 עשוי מהחומר המקיים הבטחות, או לפחות לא מבטיח הבטחות שווא. אז אני לא מבטיח, אני לא מבטיח יונה ,הן לא מביאות שלום, כולן מפוטרות מבחינתי. אני לא רואה שלום בעתיד הנראה לעין, אף אחד מצדדי המחלוקת לא מעוניין לסיים את הסכסוך, גם לא ממשלות השמאל בעבר, ואם אף אחד לא מצליח כבר 40 ומשהו שנים לפתור את הבעיה, כנראה שהיא איננה פתירה. אני מאמין שצבא ישראלי חזק הוא חובה ובסיסי לקיומנו, מאמין שצריך טנקים, מטוסים וטילים אבל בדבר אחד אני לא מאמין – אני לא מאמין בגיוס חובה.

למה אני מאמין שלא צריך גיוס חובה? אני הולך לנפץ פה כמה מיתוסים וכמה אתוסים, אני לא מצפה להסכמה גורפת, אבל אם תישארו איתי עד הסוף של המניפסט הזה, אני מקווה לפחות שהצלחתי להיכנס להיגיון שלכם.

צבא קבע איכותי ומקצועי
בואו נתחיל חיובי, כתבתי שצריך צבא אבל לא צריך גיוס חובה, לא צריך לגייס את כולם, את כוווווולם, לא כולם מתאימים לצבא, ועצם זה שגיוס החובה נתון לפרשנויות, למשאים ומתנים ולפטורים גורפים לאוכלוסיות מסוימות רק מוכיח את טענתי. הצבא צריך לפעול על פי מודל כלכלי, הצבא צריך להעסיק חיילים איכותיים ולתגמלם בהתאם. אני לא צריך לספר לכם על עשרות אלפי חיילים חסרי מעש, וביניהם אני לפני 14 שנים שלא תורמים מאומה להגנה על המולדת וצבא ענקי כמו שלנו כיום לא ממש מצליח להכניע את האויב, לא? מה הטעם בלהעסיק מאות אלפי חיילים ולרכוש במיליונים פצצות ומטוסים אם הם במכוון יורים לשדות ריקים מאויב שגם ככה לא ממש מפחד מאיתנו.
אז אתם בטח אומרים לעצמכם: "אם לא יהיה גיוס חובה, מי יתגייס?" אז דבר ראשון, אם אף אחד לא יתגייס, ואם אף אחד לא יאמין שצריך לתרום למאמץ ההגנתי, אז מה שווה גיוס החובה? אבל אני אגיד לכם מי יתגייס: אזרחים פטריוטיים (ולא חסרים כאלו) שתמורת שכר הולם מאוד, יותר מהמקובל במשק יחרפו נפשם. מבטיח לכם, עליי, לא יחסרו אנשים לצבא.

הצבא כחממה חברתית
בכל ויכוח בנושא שהתנסיתי בו בעבר, תמיד טענו מתנגדיי כי הצבא מוסיף ערך מוסף לחברה ויותר מרקם אנושי חיובי, מוסרי, ערכי, שוויוני ומצפוני יותר, באמת? מדינת ישראל לאחר 66 שנות צבא עם היא חברה מוסרית? אנחנו לא צופרים כמו משוגעים, נוהגים כמו מטורפים, דוקרים את מי שבא לנו, גונבים מכל הבא ליד? הגנרלים יוצאי הצבא היושבים בהנהגה ומקורבים לצלחת, אינם חוטאים ונהנים ממנעמי השלטון? ובכלל, איך אפשר בכלל לדבר על חברה שוויונית כאשר החרדים והערבים פטורים מלעבור דרך so called כור ההיתוך החברתי הזה? הצבא לא מוסיף לחברה, אני לא יודע אם הוא מזיק לה, אבל הוא ממש לא מוסיף.
ואם שניה נחזור לתמונה למעלה, אני תמיד זוכה להערה שהצבא משפשף אותנו יותר ומבגר אותנו יותר מאשר במדינות אחרות, אני לא קונה את זה, לא נראה לי שהשירות הצבאי הוא המשתנה המרכזי בעיצוב אישיותנו. לא חסרים לנו אנשים שרוטים שהיו בצבא כמו שלאמריקאים לא חסרים אנשים שרוטים שסיימו קולג' בגיל 21 ולהיפך.

תרומה למדינה
תרומה למדינה הוא ביטוי שאני לא מבין אותו, אני לא מתנגד לו, אני פשוט לא מבין אותו. מדוע אזרח צריך לתרום למדינה? המדינה היא גוף ריבוני-ניהולי  אשר קיים בשביל האזרחים, ולמען האזרחים. האזרח הוא הראשון, הוא המועדף ולא המדינה. אזרח צריך למלא את חובו לכלל: הוא צריך לשלם מיסים וצריך לשמור על החוק, סה טו! המושג 'תרומה למדינה', תרומה בחסות חוק אגב, היא מונח מאוד בעייתי שגורם לאזרחים להרגיש שהם יצאו כידי חובתם. אדם שרת 3 שנים, עושה מילואים פה ושם אבל מזהם את הסביבה ונוהג בכביש בצורה מסוכנת, אז איפה התרומה לטובת הכלל, רק 3 שנים? זהו? מה עם להמשיך לתרום לתפקוד תקין של חברת בני אדם במשך כל ימי החיים?

התייעלות והקצאת כוח אדם
רוצים תרומה? יודעים מה, אני זורם עם הרעיון! מדוע לא לקחת לצבא רק את מי שהצבא צריך ואת כל השאר, עשרות אם לא מאות אלפים, לאייש במוקדים במדינה שגם ככה חלשים מיסודם? מדוע לא לתגבר את המשטרה שלא מצליח להשתלט על כל אותם סוררים מלפני שתי פסקאות? אולי לתגבר את הפרקליטות, בתי החולים, מכבי האש, סועדי הקשישים? רוצים שכולם יתרמו למדינה? תנו להם משהו לעשות!
אני ישבתי רגל על רגל במחנה בדרום הארץ ולא עשיתי כלום. אני מודה בזה. אבל לא בגלל שלא רציתי, אלא כי לא היה לצבא מה לעשות איתי. כשביקשתי להצטרף ליחידת מחשוב צחקו עלי כי הפרופיל הרפואי שלי היה גבוה מדי, אז מצאו פתרון קסמים – "הוא טוב בלעשות כלום, שימשיך בעבודה הטובה."
וכך שלוש שנים הלכו להן על "פרש", כמעט 10% מהחיים שלי, הייתי יכול בזמן הזה להשתלב בשוק העבודה בתור משלם מיסים מעולה, איך זה בתור תרומה?

 

איש חוק אני, אני מאמין בביצועו ומאמין באכיפתו. אני מאמין שחוק שגוי צריך להשתנות, אבל כל עוד הוא קיים יש לכבדו. אני יודע שכנראה הילדים שלי יתגייסו לצבא, ואני לעולם לא אעודד אותם לבצע עבירה על החוק ולהשתמט מהשירות בתואנות שווא, אבל ילדיי לא יגדלו בבית עם חינוך לצבא, ממני הם לא יקבלו את הרעל ובחיים לא ישמעו ממני כמה שאני רוצה שהם יתנדבו לקרבי. אני לא מסוגל להבין אב, או אם שמעודדים את ילדיהם להתנדב למשהו שמגביר את סיכוייהם להיפרד מהם בטרם עת.

לא אשים רגליים לרצון ילדיי להתגייס, אם יהיה כזה רצון, אני מקווה לפחות שהם ירוויחו שכר הולם, שהם ירגישו שזה שווה את זה, שהם ירגישו שהם מועילים ולא שורפים זמן יקר רק בגלל שקיימת הסכמה גורפת בישראל שכולם חייבים לעשות צבא.

לא כולם חייבים לעשות צבא.

_______________________________________________________________________

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית – קרבי זה הכי, אבא?
עם רסיס בירך: אליסף יעקב – שניים קפה, אחד סוכר.
בנאמנות אמיתית: טל חן – אחריי.
מטיל ספק: גבריאל ויינמן – תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.
בועט במוסכמות: עומר להט – לא כולם חייבים לעשות צבא.
סומך ובוטח: גיא רוה – עוד 7 שנים ואיתי על מדים.
נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד – שני זוגות נעליים צבאיות.
מביט בילדים: יובל אדם – ילד הולך לצבא.

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן