הבכי הראשון שלי

זה היה יום שני, ערב, 'מצב האומה' בטלוויזיה ואשתי מניקה את בננו בן ה- 3 שבועות בלבד, היא על ספה אחת, אני על השנייה, פתאום הטלפון מצלצל, אני ניגש לטלפון מבלי לדעת שהשיחה הזאת הולכת לשנות את חיי, מבלי לדעת שהבשורה שאני הולך לשמוע היא הנוראה מכל. על הקו אחי הקטן מנסה למצוא את הדרך לספר לי שאחינו הבכור איננו, אבל כנראה שהוא מצא את הדרך כי אני נשמטתי לספה במבט קפוא ובנשימה כבידה ואשתי מביטה בי במבט לא מבין (אבל כן מבין…).

סיימתי את השיחה הארורה הזאת והדבר הבא שאני זוכר הוא שאיבדתי שליטה על השרירים שלי, פשוט התחלתי לרעוד כולי ללא שליטה ואשתי הביאה לי כוס מים שלא הצלחתי להחזיק ולא הצלחתי לשתות. הדבר הכי טוב שמצאתי לנכון לעשות אחרי שקצת נרגעתי היה להתקשר לבוס שלי להגיד לו שאני לא מגיע מחר, אבל הוא לא ענה. אשתי ביקשה מאבא שלה שיסיע אותי לעיר הולדתי, לבית הורי ושאמא שלה תבוא להעביר איתה את הלילה, כי היא לא מסוגלת להירדם אחרי בשורה כזאת.

חמי ואני במכונית, אני ב- mode אינפורמטיבי בלבד, רובוט, כי אני אמנם בן אדם רגשני אבל באותם רגעים פשוט הייתי קר. שניה לפני שמגיעים, ברדיו – החדש של הדג נחש "עוד אח אחד ירד אל הקבר", ככה זה רדיו, הולך טוב עם גורל. עולים למעלה מביט באח שלי הקטן ולא מוצא את המילים, פשוט מחבק אותו והוא פורץ בבכי. אני לא. ההורים שלי חזרו הביתה, מרוסקים, וכולנו פשוט הלכנו לישון, או לפחות ניסינו.

גם אני נכנסתי למיטה, שנתיים אחרי שלא ישנתי בבית הזה, בחדר של אחי שמת שאחרי זה היה החדר שלי, ואני מנסה לבכות ופשוט לא מצליח גם לא להירדם. בסוף העייפות הכניעה אותי.

קמתי בבוקר למציאות החדשה השנייה שלי באותו חודש (הראשונה היא שנהייתי אבא) ושוב, לא הצלחתי לבכות. מתקשר לאשתי אחרי שלא דיברתי איתה מאז נפרדנו בפתח ביתנו ומספר לה אינפורמטיבית מה קרה, עדיין לא בוכה, מה לא בסדר איתי? אבל אז הגיע הרגע, אמרתי לאשתי: "זה מטורף, רק לפני שלושה שבועות החזקתי לראשונה בבית החולים את בננו הבכור, דקות אחרי שנולד, ואבא שלי, לפני 36 שנים עשה את אותו הדבר בדיוק, והרגיש כנראה את מה שאני הרגשתי, מבלי לדעת ש- 36 שנה אחרי הוא יקבור אותו… את בנו הבכור…" ואז הוצפתי בעצב, עצב כה עצמתי שפשוט התרסקתי והתחלתי לבכות בכי שמעולם לא בכיתי לפני, פשוט התפרקתי לרסיסים.

נפרדנו ממנו בבית הקברות, זו הייתה הלוויה קשה ונוראית, הצליל של קריעת החולצה לא עוזב אותי עד היום וכשסיימנו לכסות את הקבר בחול, אמא שלי נשכבה על הקבר הטרי, מייללת בבכי: "הוא היה התינוק שלי… הוא היה התינוק שלי…"

התינוק שלי זה מה שהחזיק אותי באותה תקופה, יצור כל כך קטן שנתן לי כל כך הרבה כוח ועצמה. יש לי תפקיד חדש, אני אבא טרי, בסך הכל 3 שבועות, התינוק שלי זקוק לי, זה לא הזמן לאבד את זה ולשקוע.

רציתי להגיד לך ילד שלי, בכור שלי, שמאות אנשים באו לנחם אותי בשבעה, אבל אף אחד, וגם לא כולם ביחד הצליח לחזק אותי כפי שאתה, בלי לדעת, הצלחת.

או שאולי כן ידעת…

_______________________________________________________________________

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

עוד אבות מהפרלמנט כותבים על ילדם הבכור:

ברק שטרית – הימים הראשונים אחרי הלידה – מה עכשיו?
יובל אדם – כשיואב הלך לגן בפעם הראשונה
גיא רוה – ילדי שלי
אילן שיינפלד – אבא יולד עוד תאומים
גבריאל ויינמן – על פטר-רחם, פטרונות וסיפור מההפטרה
אשר יזדי – הסתובב לו גלגל
טל חן – דאבל אור נאט'ינג
אליסף יעקב – משנה כיוון

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

פוסט זה פורסם בקטגוריה בדיקת אבהות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הבכי הראשון שלי

  1. פינגבאק: "יצאתי בזול" (על מימון יוצא דופן ברכישת דירה) | על כוס קפה

  2. yoavcomel הגיב:

    פוסט חזק! צמרמורת הייתה לי. אכן הילד שלך היווה/מהווה מבחינתך עוגן באותה תקופה זוועתית. אבל מותר לך לבכות ולהתפרק.

    אהבתי

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    שום דבר לא נוגע בחיים כמו המוות. ואת זה מבינים רק בדיעבד….

    אהבתי

מה אתם אומרים?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s