ביג סיטי לייף

אני בחור עירוני, לצערי. נולדתי בעיר, גדלתי בעיר ואז התחתנתי ועברתי לעיר אחרת.

סבי-רבי מצד אבי עלה מגרמניה לישראל והשתכן בעיר וסבי וסבתי מצד אמי עלו מרומניה והשתכנו באותה עיר ממש וכך כנראה יצא שהחסידה (הרי לא ייתכן מצב שכל המעורבים בדבר אשכרה עשו סקס) במעופה דרומה החליטה דווקא להפיל אותי באותו בית חולים ממש בו מיקו תבע את המשפט ,,הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו."

מה גורם לבן אדם, רציונלי, הגיוני, בר דעת ובעל אמצעים לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לשתות כוס קפה ולהגיד לעצמו: ,,צפיפות איומה, ריח של גיהינום ורעש בלתי נסבל – נשמע בן זונה, יאללה! אני זורם." ?? מה כל כך מושך בחיי העיר שאנשים מוכנים לשים את כספם, ריאותיהם ועור התוף שלהם על מגורים במטר על מטר? האם הסיבה היא אנאלית? אנחנו כל כך אוהבים להיות אחד בתוך התחת של השני או שמא אנו פוחדים לשמוע את הקול הפנימי שלנו?

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מיזנטרופ, למרות שהפיתוי חזק מאוד. אני פשוט חושב שנולדנו ערומים ויצאנו.. טוב, אולי אתם, אני בטוח שלא – מתוך פתח צר וצפוף ואין שום סיבה שבעולם שאבחר מתוך רצון כנה ואמיתי לחיות כל כך צפוף בסמיכות למישהו שהוא לא אשתי היפה, או עדי הימלבלוי, שהיא טיפה פחות יפה אבל.. לא משנה, נעזוב את זה.
אין שום סיבה שאבחר מתוך בחירה מודעת בסביבת מגורים שבה פסקול חיי הוא שאון העיר, רעש המכוניות, צפירות בלתי פוסקות, ועוד לא התחלתי לדבר על הפרויקט של רביבו המבצבץ מסלונם של שכניי מדי ששי בערב.

זהירות, סרטן!

זהירות, סרטן!

כי חיי נראים כך:
קם בבוקר, הגנן כבר השכים קום עם המפוח עלים שלו, אגב, נראה לי שהגננים לא ירדו לגמרי לסוף דעתו של ממציא מפוח העלים יימח שמו בכך שהם מפעילים אותו על משטח חולי ובעצם מעבירים את כל הפסולת לחצר של הבניין הסמוך רק בשביל שהגנן של הבניין הסמוך יעביר את הפסולת בחזרה כמה שעות אחר כך. תמצאו לעצמכם חדר ותעזבו אותי בשקט! מאחר ואני חיי בקומה ראשונה אז כל ענן האבק והמתכות מתדפק על חלוני.
לפעמים השיפוצניק בבניין ליד מתחיל להוציא את התסכול המיני שלו על הקיר ומפרק לו את הצורה, בכלל, שמתי לב שבכל רגע נתון בשכונה שלי, אבל ממש כך, לפחות שניים משפצים בו-זמנית, וזה לאורך שנים! איך חיים פה כל כך הרבה אנשים אם כל הזמן הם בשיפוצים?
התלמידים מהבית ספר ליד, שבואו נגיד בעדינות, לא מהם יגיע פרס הנובל, מתחילים לזהם גם את הסביבה.
אחרי שאנחנו מכינים את הילדים ומתפצלים לפיזורם לגנים, אני הולך עם בני לגן, ברגל, כי אני כנראה דפוק וחריג כשאני מצהיר שאני מכונית לא לוקח אם לא חייבים, ומדלג לי בשמחה על פקק הג`יפים של ההורים שמסיעים את הילדים שלהם 22 ס"מ מהבית לבית הספר ומוצאים דרכים מאוד מקוריות ובעיקר מסוכנות להחנות את המפלצת-זוללת הדלק שלהם. בדרך, הבן שלי, כפרה עליו, קול של זמיר המגיע לטונים גבוהים מנסה לדבר אלי אבל אני לא מסוגל לשמוע מילה בגלל רעש המכוניות. מדלגים על גללי כלבים, כי בעיר שלי כנראה שלא מכבודם של מגדלי הכלבים לאסוף את הקקי של הכלב שלהם, ובעיקר הולכים ונושמים אדי דלק. שלא נתפלא אח"כ שבעוד 30-40 סיפורים בבלוג שלי, אחלוק אתכם את השעות שאני מעביר בהקרנות כדי לנצח את הסרטן שלי, חס וחלילה, שום בצל ודג שתלוי הפוך.
בדרך חזרה הביתה כולם צופרים, אבל כולם, על כל שטות ועניין מלבד מניעת סכנה. אחד צופר כי נהג אחר כמעט והעז לגזול לו את שטח הנסיעה שלו, זה ממש כמו לגעת לו בביצים. נהגת אחרת צופרת על איזה אומלל שימהר, ואני? אני תוהה האם גרעין איראני הוא אולי בכל זאת, לא רעיון כזה גרוע..
מגיע הביתה ובדואר ממתין לי תשלום ארנונה (איזה שם מעאפן למס) של כמה מאות שקלים כדי שאמשיך לתחזק את החיים האלו. אנחנו אשכרה משלמים מלא כסף על צריכת רעש וזיהום אויר.

זקן סיני פעם אמר לי שהעיר זו מחלקת התיירים, אתה רוצה להישתדרג לביזנס – תשלם יותר.
הוא צודק, ציינתי בפסקה הקודמת שאנחנו משלמים מלא כסף על צריכת רעלים אבל מי שרוצה לגור ביישוב, כפר או סתם שכונת וילות מרוחקת מהמרכז – משלם אף יותר. אני מתאר לעצמי שמי ששרד לקרוא עד פה (ולכו לעזאזל אם התייאשתם, אם הצלחתם לקרוא `הארי פוטר` ואת `50 גוונים של אפור`, אין לכם תירוצים!) בטח שאל את עצמו: ,,למה הקוטר הטרחן הזה לא לוקח את עצמו ועוזב?" אז התשובה היא – כסף. אין לי כסף לגור ביישוב של טחונים ואין לי עבודה כדי לגור בגליל או בגולן.
עד היום רציתי מאוד לגור בשטחים, זול שם וזה קרוב לאזורי התעסוקה במרכז אבל מאז אתמול כבר לא מדובר בשטחים אלא ב- "מדינת פלסטין" וממש לא בא לי להיות אזרח המדינה הזאת.
אולי לדרום, ללכת לגור במודע בטווח הקרוב של הקסאמים והגראדים? לא תודה, אני אמנם לא מצליח להבין תל-אביביים, אבל אני לא רוצה לשנוא אותם משם.

זהירות, שקט!

זהירות, שקט!

בעצם מדובר בתקרת זכוכית. זה אפשרי, אבל קשה. קשה מאוד. וכל בחירה שאנחנו עושים בחיים תוביל או לא תוביל לשם. אני בחרתי להיות עם הילדים, אני רוצה לראות אותם, להיות איתם ולחוות אותם. לכן אני עובד בעבודה שמאפשרת לי לצאת בשעה שפויה הביתה, אבל אליה וקוץ בה, השכר בהתאם. הייתי יכול להיות הייטקיסט שעובד בתוך קופסה של פרקט ואורות ניאון ולהרוויח מספיק כדי לממן לי פסיכיאטר, אבל לא בחרתי כך. פוקסיונר אני לא. לוטו אני לא ממלא (או "שולח" כמו שהזקנים אומרים) אז מאיפה הכסף?

מה בסך הכל אני מבקש? אני מבקש לנשום אוויר צלול כמו שאלוהים התכוון שאנשום, לחבק עצים ולדלג לי בשמחה מבלי להיתקל פיזית בעוד אנשים (כן, אני יודע שזה נשמע גייז לגמרי), לפתוח את החלון ולראות ירוק, כחול ועדי הימלבלוי (דייי!! אני נשוי!) ולא את השכנה הבאטחה שלי תולה כביסה בתחתונים.

אבל הכי חשוב, אני מבקש שקט, מספיק שקט בשביל שאוכל לשמוע את הילדים שלי, את אשתי ואת עצמי, כי מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד, ומי ששרד עד פה בלי לפהק או להתעפץ, הבין את זה כבר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה על כוס בירה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ביג סיטי לייף

  1. פינגבאק: "יצאתי בזול" (על מימון יוצא דופן ברכישת דירה) | על כוס קפה

מה אתם אומרים?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s