בראשית

13 שנים, י"ג, "בר-מצווה" זה זמן לא מבוטל. בייחוד לאדם כמוני בן 30. זה שליש מהחיים. אפילו טיפונת יותר. האדם שלימד אותי לאהוב את האייטיז אמר לי פעם: ,,אם אתה אומר: לפני 20 שנה…" ואתה אשכרה זוכר מה היה לפני 20 שנה, סימן שאתה מזדקן." אני צריך להסתכל בינתיים "רק" 13 שנה אחורה.

כי לפני 13 שנה נולדתי מחדש, לפני 13 שנה חוויתי את הרנסנס הפרטי והאישי שלי. טוב, הוא לא היה כזה פרטי, אבל אין אדם שמכיר אותי טוב כפי שאני מכיר את עצמי. זקן סיני פעם אמר לי: ,,אדם, כדי לשנות את אופיו זקוק לאירוע מאוד משמעותי כדי להצליח לעשות זאת."

לפני אותו יום הייתי נער, בסיום גיל ההתבגרות, עם בעיות של נער מתבגר שחווה שברון לב, לא משהו שונה מכל נער אחר, אבל מאיזושהי סיבה, כנראה אופי, לקחתי יותר מדי ללב. מצאתי את עצמי בלי חברה, בלי חברים, בלי למצוא מה לעשות בימי ששי, בלימודים לא הייתי העיפרון הכי המחודד בקלמר ואפשר לומר שדי שעממתי את עצמי.

אז מצאתי את עצמי הולך לדיסקוטק (המילה הזאת עדיין קיימת??) עם עוד 6 אנשים, חלקם אני מכיר קצת, חלקם אני מכיר טיפה יותר טוב, חלקם אני לא מכיר בכלל. אנשים נפלאים, אבל חברים הם לא היו, כמו שציינתי, לא היו לי חברים. זו פעם ראשונה שגם יצאתי לדיסקוטק (הנה המילה הזאת שוב), זו פעם ראשונה שזזתי ורקדתי. למה בכלל הלכתי לשם? אני לא יודע ועד היום אני לא מוצא את התשובה, אבל אני חושב שהקוסמיות או מה שזה לא יהיה פשוט סידרו את זה שאני אלך. אם להיות או לא להיות במקום הנכון או לא הנכון ובזמן הנכון או לא הנכון – זה היה המקרה הזה.

חור בעלילה

צרחות, צפירה, רטוב, קר, כואב, כואב מאוד.

חור בעלילה

צלילים של ניסור, בכי, עוד קצת צרחות, סירנה.

חושך מוחלט, לא רואה דבר, איפה אני? מה אני עושה כאן? לפתע, כאב בגרון, כואב כל כך בגרון, הגרון מתייבש, כל כך מהר וכל כך כואב, זה בלתי נסבל… אני עוד שניה יוצא מדעתי… הגרון!!!

שלווה, שקט מוחלט, לא כואב יותר. אני מרחף? אני שוכב? אין לי מושג… עדיין חשוך. כל כך שקט, וכל כך שליו, אני במקום בטוח. משהו נגמר, משהו הסתיים, חלף לו ועבר.. אם יש משהו שחשתי באותו רגע, ברמה כל כך עוצמתית זה מוות מצד אחד ולידה מחדש מצד שני, רנסנס, תחייה. משהו חדש מתחיל.


ב- 14/11/1999 יצאתי עם עוד 6 אנשים למועדון בתל אביב, בדרך חזרה, לא משנה מהי הסיבה, הרכב התהפך לפחות 5 פעמים, כל פעם המכה הייתה על הצד שלי ושל הנהג. נדרשו 45 דקות לנסר את הרכב ולחלץ אותי החוצה. הקרקפת שלי נתלשה לחלוטין ונדרשו 14 שעות לאחות אותה בחזרה. חוליה בצוואר זזה מעט ממקומה ולחצה לי על עמוד השדרה, למזלי, השיתוק משם ומטה היה זמני וקצר. העיניים היו מלאות דם ולא יכולתי לראות דבר בערך יומיים, אבל ראיתי טוב מאוד לתוך תוכי. עצם החזה, הסטרנום התבקע לשניים. 10 ימים הייתי בבית החולים ועוד 5 שבועות עם סד לצוואר.

נס היא לא מילה מספיקה כדי לתאר את תוצאות אותו לילה. מספר חודשים אחר כך, הגעתי לתחנת המשטרה למסור תצהיר ושם גם הראו לי את המכונית, ערימה של מתכות לא מוגדרת, ופשוט קשה להאמין שמישהו יצא משם בחיים. היום, כל השבעה מהלכים על שניים, חלקנו התחתנו, הבאנו ילדים.

מאז אני רוקד, ולא ב- "דיסקוטק". אני נשוי באושר לאישה הכי מדהימה שיש ומוקף בשלושה ילדים מדהימים שגורמים לי להגיד בכל בוקר, גם בבקרים הקשים ביותר שהיו, ועליהם תקראו בהמשך הזמן – תודה. תודה שאני בחיים.

תודה

מודעות פרסומת

4 תגובות על בראשית

  1. talch הגיב:

    חשבתי שזה בלוג על קפה, מסתבר שזה בלוג על נס. זה נחמד לחשוב שאולי מישהו שם אוהב אותך, דואג לך ושומר עליך

    Liked by 1 person

  2. פינגבאק: "יצאתי בזול" (על מימון יוצא דופן ברכישת דירה) | על כוס קפה

  3. פינגבאק: למה יש לי אופנוע? (או: גבר לא יורד על 4) | על כוס קפה

  4. פינגבאק: טיפול סיכה | על כוס קפה

מה אתם אומרים?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s